העבירה: חוק איסור לשון הרע קובע שפרסום שיש בו לשון הרע (דבר שפרסומו יכול לפגוע באדם) הוא אסור, גם אם האמור בו הוא אמת. עם זאת, חשוב לדעת כי לא מדובר באיסור גורף וכמובן ייתכנו מקרים בהם פרסום שביכולתו לפגוע באדם יאושר לפרסום. סעיף 13 לחוק קובע בתת סעיפיו רשימת פרסומים מותרים שלמרות שהם עונים על הגדרת סעיף 1 לחוק ומכילים לשון הרע, הם לא “ישמשו עילה למשפט פלילי או אזרחי”.
במילים אחרות, מדובר בפרסומים שפוגעים באדם אך בכל זאת לא תתאפשר הגשת תביעת לשון הרע בגינם. הסעיף אינו מתייחס לתוכנו של הפרסום, כלומר גם פרסום שקרי או פרסום שנעשה בחוסר תום לב יכול לעמוד באחד מתתי הסעיפים שבסעיף 13 ולקבל הגנה מוחלטת לפרסום.
הגנה מוחלטת במסגרת ס’ 13 לחוק: בסעיף 13 מופיעים 11 פרסומים שיזכו להגנה ומכונים “פרסומים מותרים”: פרסומים של הכנסת, פרסומים בישיבות ממשלה או פרסומים על ידיה, פרסומי מבקר המדינה, פרסום של שופט/ בורר/ דיין/ כל אדם בעל סמכות שיפוטית, פרסום ע”י בעל דין במהלך הליך שיפוטי, פרסומים של ועדות חקירה, דו”חות של ישיבות שונות של ביהמ”ש או ועדות החקירה, דו”חות של ארגונים בינ”ל, פרסום שחייבים לפרסם ע”פ דין או הוראה של רשות, ותמצית של מרשם רשמי של רשות רישום בישראל.
שמירה על הליכים משפטיים תקינים וחופש הביטוי
אחת מהגנות לשון הרע המופיעה פעמים רבות בהקשר זה היא ההגנה שקבועה בסעיף 13(5) לחוק:
“פרסום ע”י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור”.
מדובר בהגנת לשון הרע על פרסומים במהלך דיון משפטי ע”י השופטים או בעלי הדין ובאי כוחם. לדוגמא:
עורך דין טען במהלך הליך משפטי שמתנהלים הליכים משמעתיים נגד עורך הדין שייצג את בעל הדין שמנגד. עורך הדין שמנגד לא נשאר חייב והגיש כנגד חברו תביעת לשון הרע. ביהמ”ש השלום קבע במקרה זה כי האמירה של עורך הדין הראשון אמנם לשון הרע היא, אך חוסה תחת הגנת סעיף 13(5). עורך הדין שהגיש את התביעה לא התרצה וערער לביהמ”ש המחוזי. ביהמ”ש המחוזי הפך את החלטת השלום וקבע כי יש לסייג את הגנת סעיף 13(5). בעניין זה הוגשה בקשת רשות ערעור לביהמ”ש העליון וזו התקבלה. ביהמ”ש העליון פסק שהגנות סעיף 13 הן הגנות מוחלטות ואין כל עוררין עליהן. לצורך זה, אין זה משנה אם הפרסום אמת הוא או כזב. פס”ד חיר.
העיקרון שעומד מאחורי הכרעה זו של ביהמ”ש העליון הוא כי יש למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך יחושו מוגבלים ולא יוכלו להגיד את כל מה שנראה רלוונטי בעיניהם להליך בירור האמת. אם הם ירסנו את אמירותיהם הם עלולים להימנע מאמירות מסוימות וכך ייפגמו תקינות ההליך השיפוטי, יעילותו והגינותו. הגנה זו היא הגנה בפני תביעה בלשון הרע בלבד. יכולים להתקיים הליכים אחרים בגין אמירות כאלו ואחרות שנאמרו במהלך דיון משפטי. למשל, הליכים משמעתיים שיתנהלו נגד עורך דין בטענה כי בהתבטאויותיו לא שמר על כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין, וכיוצא באלה.
הגנות נוספות מלבד ההגנה המוחלטת הניתנת לפרסומים המוגדרים כפרסומים מותרים בהתאם לסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, החוק מוסיף 2 הגנות:
הגנת אמת הפרסום (סעיף 14 לחוק): הפרסום כולל דברים שחשוב שיגיעו לאוזני הציבור ולחברה יש עניין שהדברים האמורים בו יפורסמו.
הגנת תום הלב (סעיף 15 לחוק): הפרסום נעשה בתום לב, למשל חוסר ידיעה על הנפגע או על נסיבות שבגינן ייפגע מהפרסום ועוד. כך למשל, תינתן הגנה לאדם אשר פרסם דבר במטרה להגן על עניינו האישי או לאדם שפרסם ביקורת חריפה על יצירת אומנות של הנפגע.
לסיכום
תביעות בגין לשון הרע טומנות בחובן גורמים רבים והן בד”כ מורכבות מאוד. זהו ענף במשפט בו על כל מקרה להיבחן לגופו בהתאם לנסיבותיו. יהיו מקרים אשר לעיתים ייראו כפרסום מותר החוסה תחת ההגנה המוחלטת שבסעיף 13 לחוק (במיוחד בעיני המפרסמים), אך לבסוף יתבררו ככאלו שאינם עומדים בתנאי הסעיף. אז יהיה המפרסם חשוף לסיכון שייתבע בלשון הרע.
לכן חשוב להיוועץ בעו”ד על מנת לגלות האם סיכון עבירת לשון הרע מתממש וכיצד ניתן להתמודד עימו, הן לתובע והן לנתבע.
